ההפליה במכות מצרים

ההפליה במכות מצרים

חלוקת המכות לפי ההפליה

בכל מכות מצרים היתה הפליה בין ישראל לבין מצרים, ובני ישראל לא סבלו משום מכה (מדרש הגדול וארא 63; עיין "תורה שלמה" פ"ז,עב וכן פ"ח,מג). אלא שהמכות מתחלקות בענין זה. ישנן מכות, שמרע"ה לא אמר לפרעה שתהיה בהם הפליה וגם התורה לא מזכירה שהיתה הפליה; וישנן מכות שאמנם מרע"ה לא אמר לפרעה שתהיה הפליה אבל התורה מספרת שהיתה הפליה; וישנן מכות שמרע"ה אמר לפרעה שתהיה הפליה והתורה גם מספרת שהיתה הפליה.

מה פשר ההבדלים? מדוע כתבה התורה שהיתה הפליה דוקא במכות מסוימות? לפי מה שכתבנו

במאמר הקודם הדברים יובנו בעזה"י ובנופך חדש.

במכות דם, צפרדע, כינים, שחין וארבה לא מוזכרת הפליה כלל. אלא שבעוד שבמכות דם, צפרדע וכינים מובן מדוע לא מוזכרת הפליה, כיון שהן לא באו לחנך לגבי יחודו של עם ישראל, צריכים אנו להבין מדוע היא לא מוזכרת כלל במכות שחין וארבה.

במכות ערוב, דבר, ברד, חושך ובכורות מוזכרת בתורה שהיתה הפליה, אבל מרע"ה סיפר עליה לפרעה רק במכות הערוב, דבר ובכורות.

 

הפליה בדברים שונים

במכת ערוב, ההפליה היתה באדם; בדבר בבהמה; בשחין היתה הפליה באדם ובבהמה; בברד היתה הפליה בצמחיה; גם בארבה ההפליה היתה בצמחיה; בחושך בדומם [אויר] ובבכורות באדם.

אחת ממטרות ההפליה היא לחנך את ישראל, מצרים ושאר האנושות שיש הבדל מהותי בין ישראל למצרים, והוא מתגלה בכל רמות הבריאה: באדם הישראלי, בבהמה שבבעלות האדם הישראלי, בצמחיה הישראלית ובדומם. היהודי הוא כל כך שונה משאר העמים עד כדי ששוני זה משפיע גם על כל הדברים שהוא בא איתם במגע, החל בבהמותיו וכלה באויר שהוא נושם, ולא חלים עליהם הכללים הרגילים שחלים על כל העולם, ולכן היהודים ורכושם לא נפגעו מהמזיקים.

ישנה מטרה נוספת להפליה והיא לענ"ד להראות עד כמה שליטתו של האלקים בכוחות העולם ובברואיו מוחלטת, שהחיות הרעות פוגעות במצרי ולא פוגעות ביהודי, וכן הברד יורד בארץ מצרים ולא יורד על בני ישראל. אילולא ההפליה היה ניתן לחשוב חס ושלום ששליטתו של האלקים בכוחות העולם מוגבלת וכללית ואין לו שליטה על כל פרט ופרט.

מתי התורה הזכירה שהיתה הפליה

כעת ניתן לבאר את ענין הזכרת ההפליה, והכלל הוא: בכל מקום שהיתה התקדמות בהפליה, מעבר ממצב למצב, התורה הזכירה את ההפליה החדשה. זו הסיבה שבמכות הערוב [הפליה באדם], הדבר [בבהמה], הברד [צמחיה] והחושך [דומם] התורה כתבה שהיתה הפליה. לעומת זאת, כאשר לא היתה התקדמות, כמו בשחין, שכבר היתה הפליה באדם ובבהמה במכות הקודמות, וכן בארבה, שכבר היתה הפליה בצמחיה במכת הברד, התורה לא הזכירה את ההפליה כיון שאין בה חידוש.

מתוך אותם ארבעה שלבי התקדמות, מרע"ה סיפר לפרעה רק על ההפליה בערוב ובדבר, שם ההפליה תלויה בהבדלים שבין אדם ובהמה כאלו לבין אדם ובהמה אחרים, כאשר יש הגיון מסוים למצוא הבדל ביניהם, כיון שיש להם בחירה חופשית ונפש חיה.

לעומת זאת, הפליה בצמחיה ובדומם המוחלט, כאשר ההפליה נבעה כתוצאה מיחודם של בהמתם ואוירם של בני ישראל משאר הצמחיה והדומם בעולם, זהו חידוש גדול! כיון שלכאורה מה ההבדל בין השיח הזה לשיח ההוא, מדוע הוא נפגע בברד ואילו הצמח השני לא נפגע. כיון שזו קדושה בדומם, השגחת הקב"ה על דברים חומריים, מרע"ה לא ספר למצרים על כך, כיון שאינם יכולים לקלוט ולעכל עדיין עובדה זו.

מכת בכורות באה ללמד על איכות ההפליה, כמו שכתוב "אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל", שעם ישראל מובדל מן העמים ואין שום מלאך או שר ששולט עליו אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו.

 

 

חלוקת מכות מצרים לשלשה חלקים

נלע"ד בעזה"י להסביר את חלוקת המכות לשלשה חלקים על פי מה שהקדמנו בתחילת המאמר הקודם, שהעולם ובני ישראל בראשם, התוודעו במהלך עשר המכות לג' חידושים:

א. שם הויה, שהאלקים מתגלה כעת בהתגלות עליונה שמשנה לפעמים את טבע הבריאה.

ב. עם ישראל, עם קדוש.

ג. ארץ ישראל, ארץ קדושה - קדושה בדומם.

לימדנו ר' יהודה בהגדה של פסח שהמכות מחולקות לשלשה חלקים. היכן לימדנו? בכך שנתן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב, ובודאי אין חלוקה זו רק על מנת שיקל עלינו לזכור את ניסי יציאת מצרים, שאם כך הוא, מדוע בחרה ההגדה לומר לנו זאת, אלא מסתבר שיש בחלוקה זו גם תוכן רעיוני.

נלע"ד בעזה"י ששלושת המכות הראשונות [דצ"ך] באו ללמד על שם הויה, דהיינו, שיש בכוחו של הקב"ה לשנות את הטבע, כמו שכתוב במכת דם "בזאת תדע כי אני ה'", או במכת צפרדעים "למען תדע כי אין כה' אלקינו".

שלושת המכות האמצעיות [עד"ש] באו ללמד על כך שעם ישראל הוא עם קדוש, ועל כך שיש קדושה באדם ובבעלי חיים, כמו שכתוב בערוב "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ ושמתי פדת בין עמי ובין עמך", כלומר שההפליה באה ללמד שהקב"ה מתגלה בקרב הארץ, כלומר, במי שנמצא על הארץ והם האדם והבעלי חיים, בבני ישראל.

ארבעת המכות האחרונות [באח"ב] באו ללמד על כך שישנה גם צמחיה ודומם קדושים, שמושגחים על ידי הקב"ה יותר מאשר דברים אחרים. כלומר, שיש הבדלי מדרגה גם בחומר מוחלט. לגבי מכת בכורות יתכן שהיא עומדת בפני עצמה ורק שייכו אותה לשלש המכות שבאו אחריה על מנת להקל על החלוקה, ויתכן גם לומר, שכיון שהיא גילתה שעם ישראל שייך לקב"ה וממילא עם ישראל נבדל הבדלה עצומה משאר אומות העולם, בודאי שהבדל זה יתגלה גם בצומח ודומם מוחלט.

החידוש בקדושה בצומח ובדומם

שלא יאמר אדם, דוקא באדם ובחיות שיש בהם תנועה, חושים ונפש, כלומר דברים רוחניים, האלקים מתגלה ויש אנשים וחיות קדשים, אבל בצומח ובדומם אין מציאות של קדושה, כיון שהם הפכים לכאורה גמורים של האלקות, שהרי הם חומר מוחלט והאלקות היא כולה רוחנית.

יש כאלה שיטענו בהמשך לקו החשיבה הנזכר לעיל, שדוקא באדם ובחיות שיש בהם חיות יש הוכחה שהאלקים מתגלה בהם, ואם כן יתכן שבחלק מהאנשים ומהחיות יתגלה האלקים התגלות יתרה ותהיה בהם קדושה, אבל בצומח ובדומם שאין בהם חיוּת, יטענו אותם אנשים שאין אלקים מתגלה בהם כלל וממילא לא יתכן שתהיה מציאות של צומח ודומם קדושים.

כנגד טענות אלו באו המכות האחרונות ולימדונו שיש הבדלי מדרגה ומעלה גם בצומח ובדומם. הצומח והדומם של המצרים נפגעו במכות ואילו הצומח והדומם של בני ישראל לא נפגעו כלל, ואפילו לא עלה אחד.

אם ההפליה הייתה רק כדי לא לגרום נזק ממוני לישראל, מדוע הקפיד הקב"ה שאפילו דבר קטן ביותר מרכוש בני ישראל לא יפגע?!. לימוד זה של ההבדל העצום בין בני ישראל וכל אשר להם לבין המצרים בא לידי ביטוי בצורה ברורה ביותר במכות הערוב והברד. מכות אלו לא חלו כלל בארץ גושן [עיין מה שכתבנו בסוף פרשת וארא], ואפילו לא פגעו במִצְרִים שגרו שם, והכל בגלל שארץ זו הייתה "רובה של ישראל" (רמב"ן).

יסוד הדברים תלוי בכך, שהאלקים מחיה בכל רגע ורגע את כל המציאות של כל העולמות, ואפילו את מציאות החומר המחולט. וזו לשון ספר נפש החיים "אבל הוא יתברך שמו, כמו בעת בריאת העולמות כולם, בראם והמציאם הוא יתברך יש מאין, בכוחו הבלתי תכלית, כן מאז, כל יום וכל רגע ממש, כל כוח מציאותם וסדרם וקיומם, תלוי רק במה שהוא יברך שמו משפיע בהם ברצונו יתברך כל רגע, כוח ושפעת אור חדש, ואלו היה הוא יתברך מסלק מהם כוח השפעתו אף רגע אחד, כרגע היו כולם לאפס ותהו" (עמ' ב', עיין רמב"ן עה"ת ב,יז).

ומכיון שכך הוא, בודאי שתיתכן קדושה בדומם. כלומר, שהאלקים משפיע שפע קדושה גדול יותר בגוף זה מאשר בגוף אחר. דוגמא לדבר: האלקים מתגלה יותר [מבחינת בני האדם] בארץ ישראל מאשר בשאר ארצות העולם, וכן מתגלה בירושלים יותר מאשר בשאר ארץ ישראל.

אמנם גם עמי קדם עבדו לפסילים העשויים מזהב ומעץ, אבל מכל מקום לא האמינו שהאלקים בורא השמים והארץ מתגלה בהם, אלא שיש לאותם פסילים חומריים כוחות ויכולת השפעה על מזלם והצלחתם.

הרמב"ן עה"ת (שמות ג,ה דיבור המתחיל ובכאן אני מזכיר) פירט את שלושת סוגי עובדי העבודה זרה, כאשר חלק מהם עבדו את המלאכים, שהם שכלים נבדלים, בעבור שידעו למקצתם שררה על האומות, וחשבו שיש להם יכולת להיטיב או להרע. חלק אחר עבד את השדים [שעירים בלשון התורה] שהם רוחות. וחלק אחר עבד את הכוכבים והמזלות "כי כל אחת מן האומות ידעה כוח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם... ואלה האנשים הם שהחלו לעשות הצורות הרבות בפסילים והאשרים והחמנים, כי היו עושים צורות מזלם בשעות אשר להם הכוח כפי מעלתם, והיו נותנים בעם, כפי מחשבתם, כוח והצלחה... וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאד כנבוכדנאצר, היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא גם כן יחשוב כי בהדבק מחשבתם בו תוסיף לו הצלחה בכוח נפשותיהם המכוונות אליו... כי היו רשעים לא שוטים גמורים". [עיין גם ברמב"ם תחילת הלכות עבדות כוכבים].